OLPC – One meaL a day Per Child
כדור הארץ מכיל כיום יותר משש וחצי מיליארד איש. זהו מספר חסר משמעות, שכן בן אנוש איננו מסוגל לתפוס כמות כזו בראשו. אני זוכר שלימדו אותי בגן חובה ש”אחד זה מעט”, “שתיים זה מעט”, ו- “שלוש זה הרבה”. אז אם יורשה לי להשתמש באותה השיטה, 6,500,000,000 זה “הרבה מאוד”.
מתוך אותו מספר דמיוני, כמות לא מבוטלת של אנשים חיים בעוני מחפיר, וחלק גדול מהם לבסוף מתים מרעב. האם מדובר במיליארד וחצי, בשני מיליארד, בשלושה מיליארד? אני לא חושב שזה כל כך משנה, גם עשרת אלפים אנשים (“בלבד”) שגוועים ברעב זה אסון במימדים אסטרונומיים, כך שאני חושב שאנחנו יכולים להסכים על עוצמת הזוועה. היא בכיף עוברת את קו ה “הרבה יותר מידי”.
הרבה דובר לאחרונה על מחירי האורז הממריאים, ועל איך ממשלות מסויימות ברחבי העולם החלו להטיל פיקוח צבאי על חלוקת האורז, ואפילו בארצות הברית הגבילו לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה את כמות האורז הנמכרת לכל אזרח. תאילנד מנסה בימים אלו להקים קרטל של מדינות המייצאות אורז, בדומה לקרטל של מדינות אופ”ק בשוק הנפט. בהרבה אזורים בעולם (מישהו אמר רואנדה, למשל?) ילד מתקיים על קערת אורז ביום, ולעתים המנה נמנעת ממנו עקב מחסור באספקה או אי יכולת לשלם עבור המנה. במצב שכזה, אספקה גלובלית של מזון ושל טכנולוגיה לגידול מזון, צריכה להיות העדיפות הראשונה של כל אדם וכל ממשלה על פני כדור הארץ.
אבוי, בנוף עולמי כשלנו בעל צביון קפיטלסטי, גם כאשר נולדות יוזמות לסייע למדינות עניות ולילדים מוזנחים, הן אפופות בציניות רבה, ובסגנון חשיבה מערבי. דוגמה אחת לכך היא יוזמת ה OLPC, או בשמה המלא “One Laptop Per Child”, כלומר “מחשב לכל ילד”. מדובר בארגון ללא כוונות רווח שנוסד ע”י מרצים מאוניברסיטת MIT האמריקנית, ומטרתו המוצהרת היא לייצר מחשב נייד פשוט ולשווק אותו למדינות עניות בעלות של 100 דולר. בין המדינות שכבר משתתפות בפרוייקט ניתן למצוא את רואנדה, אפגניסטן, וקמבודיה.
במבט ראשון: למה לא? זה נשמע כמו אחלה פרוייקט, וייאפשר להרבה אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לשוטט באינטרנט, סוף סוף להתחבר ולקרוא את הבלוג הזה. אבל אם מתעמקים קצת בפרטים, מגלים שהארגון מעולם לא הצליח להוריד את מחיר המחשב הנייד לשווה ערך של מאה דולר בלבד, וגם שהמוצר אינו משווק לצרכן הפרטי אלא רק ישירות לממשלות, שם הוא מוצא למכירה בכמויות של מיליונים. התוצאה היא שעל ממשלות עניות מופעל לחץ להוציא מיליארדי דולרים על מנת לקנות מחשבים פשוטים לתושביהן, דבר שבא כמובן על חשבון הוצאות אחרות של המדינה, וגם הוביל לכך שמספר מדינות נתקעו עם מלאי עודף של עשרות אלפי מחשבים חסרי שימוש. בנוסף לכך, אף על פי שהובטח בתחילה שהמחשב כולו יהיה מבוסס על קוד פתוח, בשלב מסויים עבר ארגון OLPC להתקין את Windows XP על אותם מחשבים, מהלך שהוביל למונופול דה פקטו של מיקרוסופט בשוק מערכות ההפעלה במדינות מסויימות (אבל “דוגרי”, מה ההבדל הגדול, יש להם מונופול בתחום גם בחלק ממדינות עולם ראשון).
ביקורת נוספת מגיעה מכיוון אינטלקטואלים של השמאל הכלכלי — מבית מדרשו של עמנואל ולרשטיין, מפתח “תאוריית התלות”. אחד מעיקרי תאוריית התלות גורס שהמדינות עשירות מנציחות את העוני והתלות של המדינות העניות באמצעות יוזמות פוליטיות וכלכליות, באופן כזה שמקום לעזור לאותן מדינות “לעמוד לבד על הרגליים”, על ממשלות עניות מופעל לחץ עצום לייצא סחורה מקומית (כגון אורז) ולייבא שירותים שייפתחו שווקים חדשים לחברות הענק של המערב. ואכן אינטלקטואלים שונים נשאו נאומים מעל במות של פורומים כלכליים ותהו מדוע ילד שאין לו דולר אחד ביום ע”מ לרכוש מנת אורז, צריך לקבל (אפילו אם זה במתנה) מחשב של מאה (ויותר) דולר, וכך להחשף ל Amazon, eBay, ו Windows XP. האם לאותה משפחה רעבה — וכנראה אנלפבתית — יהיה זמן לקרוא מאמרים על גידול תבואה בויקיפדיה, או לשלוח אימייל לקרוביהם שהצליחו להסתנן אל תוך מערב אירופה??
אני חושב שיש להפנות משאבים המוקצים לתוכנית “מחשב לכל ילד” על מנת ראשית לספק “ארוחה אחת ביום לכל ילד”.
תמונה: נאס”א
