פוליטיקה של זכרון
היום ט’ באב. וחלק גדול מהשיחות שמתנהלות הבוקר ברדיו עוסקות בשאלה מדוע רוב הציבור החילוני כמעט ואינו מודע ליום האבל של תשעה באב, בניגוד ליום כיפור למשל, שמאומץ באופן יחסית גורף ע”י כלל האוכלוסיה היהודית.
הדבר מזכיר לי את הדיון שמתרחש פעמים רבות ביום הזכרון לשואה ולגבורה. אז שואלים מדוע חלקים נרחבים בציבור החרדי אינם מציינים את היום ואינם עומדים בזמן הצפירה. אחד הטיעונים המרכזיים שמועלים ע”י נציגי הקהילה החרדית היא “שאין אנו זקוקים ליום אחד בשנה לציון מאורעות השואה. אנו מציינים זאת, בדרכנו שלנו, לאורך כל השנה”.
אם יורשה לי להוסיף צלע שלישית לדיון, אתמול נפטר המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש, שאף היה זה שניסח את מגילת העצמאות הפלסטינית ב 1988. כן, גם אני לא ידעתי עד היום בבוקר שיש כזה דבר מגילת עצמאות פלסטינית.
מי יודע היכן היה כיום הנרטיב הפלסטיני והזכרון הקולקטיבי הפלסטיני לולא מחמוד דרוויש. האינטלקטואלים של הימין הישראלי טוענים שדרוויש עזר להמציא לאומיות פלסטינית שלא היתה שם לפניו, וחינך את הדור הצעיר בעזה וברמאללה לטפח זיקת שווא אל חיפה ואל הגליל. באופן דומה, אך שונה לחלוטין, טוען אחמדיניג’אד הפרסי שהנרטיב הציוני גם הוא המצאה ספרותית.
טקסים, מילים וסמלים מעצבים את עולמנו ואת לוח השנה שבתוכו אנו חיים. הם עוזרים לנו לארגן את העולם באופן שניתן להבינו ולהתנהל בתוכו (manageable), ואין זה מפתיע שהמחקר הפסיכולוגי המודרני עוסק רבות בהשפעה של חוסר ארגון פנימי על התפתחות סכיזופרניה ומחלות נפש אחרות. האם אדם שיוצא לבצע פיגוע התאבדות הוא חולה נפש? חוסר יציבות חברתית-לאומית-כלכלית בהכרח גורמת ברמה כזו או אחרת לחוסר יציבות ברמה האישית.
האם הדרך לשלום עוברת דרך לוח השנה? דרך הכנסת ט’ באב מחד, ואירועי הנכבה מנגד, אל תוך תוכנית הלימודים הממלכתית?
