מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר
1.
לא מעניין אותי מי צודק בקונפליקט הזה. אנחנו או הם. מי התחיל? מי קוצר את פירותיו שלו? טוב, האמת שזה מאוד מעניין אותי. השאלה הזו מעניינת אותי כי היא מצביעה על תקיעות מחשבתית עמוקה ביותר. על “כתם עיוור” שהולך ומתרחב בעיתות מלחמה.
ברמה הראשונה, הפילוסופית, השאלה הזו עקרה מתוכן, כי צדק דורש אמות מידה משותפות. אך אין בנמצא בית משפט, פורמלי או לא, שיהיה מוסכם על שני הצדדים. אפילו סולם הערכים הבלתי כתוב שונה לחלוטין.
אבל ברמה הפרקטית והיומיומית, השאלה הזו עקרה מתוכן, משום שאין “אנחנו” ואין “הם”. המחשבה שאפשר לאחד מליוני אנשים — בכל צד בנפרד — אל תוך ישות אחת סטריאוטיפית, הוא עיוות מחשבתי נפוץ, וחזק מאין כמותו.
אי אפשר לדבר על “מי צודק” — כי אי אפשר לדבר על צדק מצד אחד, ואין “מי” מהצד השני.
2.
פתחתי את הבוקר בויכוח פוליטי סוער עם שותפיי לדירה. אחד מהם כעס על כך שבצד הישראלי יש אנשים שמפגינים נגד התקיפה בעזה, אבל מנגד אין בנמצא קולות של פלשתינאים או של ערביי ישראל שיוצאים נגד מתקפות הקסאם והגראד.
אני טענתי שלתקשורת יש אינטרסים להקצין את עמדות הצדדים (ולא מדובר פה בקונספירציה, אלא בנטייה מוכחת ומובנית מאליה), וגם טענתי שלפלשתינאים אין את מותרות הדמוקרטיה החופשית לצאת ולהביע את דעתם בבטחה (ולא. לא הגדה, ובוודאי שלא עזה, אינן דמוקרטיות בפועל).
בל נתעלם מכך שהרחוב הפלשתינאי חי בעצמו בתוך ים של דיס-אינפורמציה (וכאן גם שותפיי לוויכוח מסכימים שהתקשורת הפלשתינאית היא סלקטיבית ומסולפת באופן בולט). מבחינת האזרח הפלשתינאי, ולמיטב ידיעתו, כל הישראלים הם מתנחלים פנאטיים וצמאי-דם שרוצים לגרש אותו אל תוך הים. האדם הפרטי, שנולד וגדל בעל כורחו בתוך סביבה של אימה, מוות, בערות, ושנאה — אל תצפה ממנו שיגיד תודה כשאתה מפציץ את ביתו. “נכון, הגיע לי — הגיע לי באופן אישי. בבקשה תמשיכו”.
בנראטיב שלו, “שלהם”, זה הרי “ברור” אצל מי הצדק, ברור מי התחיל ומי אשם. ברור מי יורה על מנת להרוג, ומי יורה בתגובה. זה מטופש לכעוס על הפלשתינאי מעבר לגדר, וגם על שכנך הערבי ביפו או בנצרת, על כך שאינו מסכים עימך.
בקשר לערביי ישראל, שמעתי קולות מתונים לא פעם ולא פעמיים בתקשורת. היו גם ערבים שגינו ברדיו הישראלי את מתקפות הקסאם ואת הפיגועים. אבל כמובן שרוב ערביי ישראל, כמו גם רוב הישראלים היהודים, אינם טורחים ואינם מעוניינים להתראיין בתקשורת. ומנגד, כמובן שגם אני בתור ישראלי פרטי, לא מחפש בד”כ את הקולות המתונים. את התקשורת שלי אני צורך ממספר מקורות מוגבלים, ואיני מחפש באופן אקטיבי פיסות מידע שייסתרו את תפיסת עולמי. המידע שמגיע אליי עובר דרך שרשרת של פילטרים, גם ברמת המיקרו, וגם ברמת המקרו.
אז הצעתי לכם, היא: לכו, השקיעו זמן בלקרוא בלוגים של פלשתינאים בחו”ל (שם יש להם חופש ביטוי), סיירו ביפו ובנצרת (כן נצרת היא בתוך ישראל) ודברו עם התושבים. רק אח”כ תגידו “כל הערבים אותו הדבר”.
בשורה התחתונה, אסור שנשכח את האדם בתוך החברה (הפלשתינאי הבודד) ואת החברה בתוך האדם (ההשפעות, האילוצים, ונקודות המבט בתוכן הוא פועל).
3.
מעציב אותי שבימינו אנו, וגם בימים כתיקונם, משפט כל-כך בלתי-אמצעי כמו “גם הפלשתינאים הם בני אדם” נתפס בתור אמרה מגונה, פרובוקטיבית, ו”מנותקת מהמציאות”.
אמרתי… מעציב אותי שמשפט כל-כך בלתי-אמצעי כמו “גם הפלשתינאים הם בני אדם” נתפס בתור אמרה מגונה, פרובוקטיבית ו”מנותקת מהמציאות”.
שימו לב שלא דיברתי כאן בכלל לא על פוליטיקה ולא על בטחון. לא שטחתי בפניכם את דעותיי הפוליטיות, ולא טענתי מה צריך או לא צריך לעשות, איפה צריך או לא צריך להפגיז. לא ניסיתי להסביר מי סובל יותר ומי סובל פחות, ואיזה סבל הוא כן או לא הכרח אסטרטגי. לא אמרתי דבר מכל אלו. מה בסך הכל אמרתי?
“גם הפלשתינאים הם בני אדם” זו אמרה חסרת טעם, פרובוקטיבית, ונאיבית להחריד.
מסכימה לחלוטין-זאת אכן הדרך הכי שפויה להתמודד עם המצב: לא להביע דעה אלא לגרום לאנשים להגיד דברים ממקום של הבנה ובחינה ולא ממקום של ססמאות ורגעיות
Pingback: מבט פילוסופי » ארכיון הבלוג » על מלחמות עזה