כיסאות מוזיקליים
בארץ יש תופעה מעניינת. עם השנים המפה הפוליטית הישראלית נעשית יותר ויותר סקטוריאלית. אם בעבר הנושא המדיני והבטחוני עמד בראש סדר העדיפויות של המצביע הישראלי, הרי כיום רווחתו האישית תופסת מקום נכבד הרבה יותר. אמנם כבר שנים רבות שיש לנו מפלגות סקטוריאליות, כגון מפלגות החרדים או מפלגות העולים מברית המועצות, אך הדבר תפס יותר תאוצה בעשור האחרון.
מפלגת שינוי חרטה על דגלה את הדאגה לשכבות הביניים. עלה ירוק רצו לקדם את האינטרס הסטלני, ואילו מפלגת הגימלאים היתה אמורה להציל את שכבת הגיל השלישי מחרפת העוני המתפשט. בסופו של יום הציבור הישראלי בכללותו כנראה שעדיין אינו מוכן להצבעה סקטוריאלית. התקשורת דואגת למתג התנהגות זו תמיד בתור “הצבעת מחאה”, כאילו מה שמניע את הבוחר הממוצע הוא סלידתו מהמפלגות הגדולות, ולא משיכתו למפלגות הנישה. טוב, יש בזה גם מן האמת. אבל לדעתי אין זה כל הסיפור.
הבעיה עם מפלגות הנישה היא פסיכולוגיית ההפחדה שהמפלגות הגדולות מפעילות על האזרחים: “אם תצביעו לחבר’ה האלה שבטח לא יעברו את אחוז החסימה, אתם זורקים את הקול שלכם לפח, ובעצם עוזרים לאותו פוליטיקאי שאתם מתעבים להבחר מחדש”. מעבר לכך, במיוחד אחרי הפיאסקו של שינוי ושל הגמלאים, יש ציניות הולכת וגוברת בקרב הרבה אנשים בנוגע להבטחות השינוי שאותם שחקנים חדשים במגרש הפוליטי זורקים לאוויר. קל לזרוק הבטחות לפני שנכנסים למגרש.
באופן אישי, אני חושב שמפלגה סקטוריאלית זה דבר לגיטימי. במדינה שהולכת ונעשית אכזרית ומקוטבת יותר עם השנים, אם לא תדאג לעצמך, אף אחד לא ייעשה זאת בשבילך. אבל בו בעת, כל עוד רשימות הנישה לא יחכימו לעשות לעצמן מיתוג מחדש, הן ימשיכו לעלות ולרדת מהמפה הפוליטית מהר יותר מפרק הזמן שלוקח לאולמרט להסתבך בפרשייה חדשה.
אני סבור שהבעיה העיקרית עם אותן מפלגות היא חוסר היכולת שלהן להשאר נאמנות לאג’נדה מצומצמת. תכונת אופי נחוצה של כל פוליטיקאי (לטוב ולרע), היא האמונה שלו בכך שהוא יודע טוב יותר מאחרים ושהוא יכול לעשות פוליטיקה טוב יותר מאחרים — שאם לא כן, לא היה מעוניין להבחר ולהשפיע (ולא היה ראוי להציע עצמו). אבל כאשר מפלגה שחורטת על דגלה מאבק חברתי מפתחת עמדות מדיניות, הדבר מרתיע אנשים רבים, ומפלג את ציבור הבוחרים הפוטנציאלי של אותה מפלגה. מנגד, החיים הפוליטים הם סדרה של פשרות, וע”מ להכנס לקואליציה או ליצור בריתות פוליטיות, יש צורך לתמוך באג’נדות חיצוניות. כיצד אפשר אם כן להמנע מהפרדוקס הזה?
אופציה אחת שאפשרית בנידון היא התחייבותן של הרשימות הסקטוריאליות, טרם הבחירות, לא להכנס לקואליציה, ולא משנה איזה משרד אולי יוצע להם או כמה מנדטים הם יקבלו. נכון, זהו רעיון ביזארי, ומאוד לא קונבנציונאלי. אבל פוליטיקה היא תחום שיווקי — התכנים הם פשוט שונים, וכך גם השיטות. עדיין, עקרון חשוב אחד נשאר בעינו: שמור על גמישות מחשבתית, או כמו שאומרים ידידינו מעבר לים, “Think outside the box”.
הטיעון הוא פשוט. הרי הנסיון מלמד “שתפסת מרובה, לא תפסת”, והציבור משווע לאידיאולוגיה חפה משחיתות! למפלגה שתתחייב לא להכנס לקואליציה, ולהמנע מהצבעות בתחומים מדיניים, צפויים אולי חיים קשים יותר באופוזיציה, אבל הסיכוי שיצליחו לקדם — אפילו במעט — את האג’נדה סביבה התאגדו, אמיתי וסולידי יותר. ויותר חשוב מכך, במקום להזרק בבושת פנים ע”י המצביעים בבחירות הבאות, בסיס התמיכה שלהם רק יילך וייגדל עם הזמן.
ערכים זה לא בורסה של ספוקלנטים, וחבל שפוליטיקאים מתעקשים ללמוד מחדש על בשרם את טעויות העבר של אחרים, בהתריסם שהנה הם יצליחו היכן שהשאר נכשלו. “פוליטיקה של ערכים” הוא אכן קונספט שיווקי מוזר, אבל לפחות בשוק מפלגות הנישה, הגיע הזמן להשאיר “פוליטיקה של כסאות” לחבר’ה הגדולים.
