הרהורים על פרסום חוצות – ופרסום חוצות בלבד
מאוד אהבתי את החיבור שדגני תלמה עשו עם אורנה בנאי. התוצאה הסופית היא פשוטה, נקייה, ובעלת מראה אמיתי.
בשורה התחתונה: האמא הג’ינג’ית הישראלית האולטימטיבית מפרסמת את מותג הדגנים האדום של ארוחות הבוקר המשפחתיות. 
ישראל עוברת מאדום לשחור? אז איך זה שאני דווקא מתקלח יותר בחודש האחרון? הפרסום הזה פשוט לא עובד עליי. אולי בגלל שאין בו שום מסר חזותי. מה עם תמונה של כנרת חצי-יבשה? עם קלוז-אפ על סרגל העץ שמסומנים עליו שני פסים אדומים ופס שחור אחד למטה? הרי כולנו כבר יודעים שיש בעיית מים בישראל, זה לא מחדש דבר. וכל הנסיון שהופעל ליצירת באזז, ע”י חשיפה בשלבים של הקמפיין, רק הזיק למטרה הסופית — קרי, חסכון במים. למה? כי ברגע שאני נתקל בטיזר על גבי שילוט חוצות, ברור לי באופן מיידי (גם אם בדיעבד התברר אחרת) שזהו קמפיין מסחרי לכל דבר, ועל כן עליי לפתח “עיוורון צבעים” לגביו (אתם מבינים, בסוף לא ראיתי שום הבדל בין השחור לאדום).
בשורה התחתונה: חסר מימד ויזואלי, חסר מימד אנושי. את הטיזרים תשאירו רק לחברות הסלולר. 
Eco Motors מביאים את בשורת הקטנוע החשמלי לישראל. אכן בשורה מועילה ומעניינת, שאלמלא שיווק אגרסיבי, היתה נידונה לכשלון חרוץ. הבעיה העיקרית של המוצר היא איטיות הנסיעה על הכביש וחוסר הנסיון של הצרכן הישראלי עם כלי רכב חשמליים.
שילוט החוצות הוא צבעוני ואינפורמטיבי, עם הסלוגן החמוד “אל ת’דלק אותי” על גבי רקע ירוק. זה בהחלט נכון למתג את הקטנוע כמוצר “ירוק”, כי סביר להניח שזה מה שיניע את תושבי המרכז בעלי המודעות הסביבתית (ע”ע פלורנטין) לרכוש לעצמם מכונה שכזו — ולא החסכון המשוער בעלויות דלק. בנוסף נהניתי לשמוע את הפרסומת הרדיופונית של טל ברמן ואביעד קיסוס שהצליחו להוסיף נופך שובב (כי למרות שאין להם סקס אפיל, יש להם רעננות) למוצר שהוא בסופו של יום… די גריאטרי.
שורה תחתונה: בהחלט יוצר סקרנות ועניין להכנס לאתר הבית של המוצר, אבל זה לא אומר שאני מתכוון לקנות קורקינט ממונע בעיצוב מנופח. 
