הוצאת דיבה
אנשים אוהבים לרכל. זהו צורך אנושי בסיסי. שמועות עוברות מפה לאוזן. לפעמים מדובר ברכילות זדונית בנוגע לצד שלישי, ולפעמים מדובר במוצר מדהים שמופץ באופן ויראלי. עם זאת, תכונה מרכזית אחת איפיינה את אומנות הרכילות מאז ומעולם: הרכילות עברה מאדם אחד לאדם שני. כלומר, מצד אחד יכולת לדעת מי העביר אליך את השמועה, ומצד שני גם היתה לך שליטה (חלקית אמנם) בנוגע למי תרצה להעביר הלאה את השמועה.
אבל אז הגיע האינטרנט, וכל הקלפים נזרקו באוויר.
אתרי רכילות, שמועות, וקונספירציות החלו צצות כפטריות אחרי טיול בהודו, והיכולת לעקוב אחר מקור השמועה, או אחר קהל היעד שלה, הלכה ונעלמה. בעידן המידע בו אנו חיים, ברגע שפיסת אינפורמציה מפורסמת בפומבי ברשת, היא זמינה מיידית לכל העולם ואחותו.
אפשר לנצל את המדיום הזה להבריח ידיעות על עינויים סודיים בסין, אבל מנגד יש גם אנשים שמשתמשים בכוח של האינטרנט להמציא שקרים ולהוציא את דיבתם של חבריהם לשעבר, או של הבחורה שסירבה לתת את מספר הטלפון שלה בשבוע שעבר. הבעיה היא, שאם מספיק אנשים מאמינים במשהו, הוא מקבל תוקף של אמת.
אתר רכילות אמריקאי בשם Juicy Campus עלה לחדשות לאחרונה משום שהצליח לגרום לעוגמת נפש להרבה אנשים. מידע חסוי על תלמידי קולג’ פשוטים מופץ באתר זה לכל דורש, וחושף פרטים אינטימיים, מביכים, ושערורייתים על אלפי אנשים. ניתן אפילו לחפש אנשים עפ”י שם ולגלות את כל הפרטים העסיסיים שהיו מעדיפים לקחת עימם לקבר.
מכיוון שהתיקון הראשון לחוקה האמריקאית מעגן בחוק את חופש הדיבור, לא ניתן לתבוע את האתר כל עוד לא הוכח שפיסת אינפורמציה מסויימת היא שקר. שכן, הוצאת דיבה אינה מוגנת בחוק האמריקני.
יהיה זה מעניין להמשיך ולעקוב כיצד רשויות החוק ברחבי העולם וכאן בישראל מתמודדות עם החדירה הגוברת לפרטיות שחופש המידע באינטרנט מאפשר. חוק הטוקבקיסטים הטרי בארצנו שלנו נותן כיוון כללי לרוחו של המחוקק הישראלי.
