אי שקט מוטורי

מעולם לא הייתי אחד מאלו שיושבים שעות מול הטלויזיה ומזפזפים בחוסר עניין בין הערוצים השונים. על-אף שאותם אנשים מפעילים במרץ את שרירי הבוהן שלהם, אנחנו נוהגים לכנות אותם “צופים פסיביים”.

טוב, למען האמת, בתור זאטוט הייתי יושב ימים על גבי לילות מול הטמבלויזיה, אבל זה היה לפני שהשלט הרחוק נכנס בסערה אל חיינו ושינה אותם לעד. חוץ מזה, בשנות השמונים לא היו כל כך הרבה אפשרויות בחירה.

היום יש לנו כבלים ולוויין ו VOD ובקרוב גם IPTV והאצבע נהייתה קלה על ההדק. אין לנו סבלנות לשעמום, אין לנו סבלנות לעלילה שמתפתחת לאט, בוודאי שאין לנו (לרובנו לפחות) סבלנות לפרסומות. ברגע שסף הגירוי צונח ליותר מעשירית השנייה, האצבע נשלחת באופן חצי-אוטומטי אל כפתור ההצלה ואנחנו משגרים את עצמנו אל ערוץ אחר, אל עולם אחר, אל גירוי מיידי אחר.

עד כאן הכל טוב ויפה. כל זה ידוע לכולנו. אבל לאחרונה שמתי לב שאותה תופעה מתרחשת אצלי גם מול חלון הדפדפן במחשב. והסיבה היא טאבים.

כן, מאז שה Tab נהפך לדבר שבשגרה בכל דפדפן שמכבד את עצמו, וזמני הטעינה של טאבים חדשים (לפחות בפיירפוקס 3) ירדו כמעט לאפס, אני מוצא עצמי מדפדף לטאב אחר בכל פעם שאני מטעין עמוד בטאב הנוכחי. לדוגמה, אם גלשתי לעמוד הכניסה של YouTube בטאב מס’ 1 ולאחר עיון מהיר ברשימת התפריטים החלטתי להקליק על עמוד מסויים בתוך YouTube ולגשת אליו, הדבר הראשון שאני עושה לאחר ההקלקה זה לזפזפ מיידית לטאב מס’ 2 ולבדוק שם את מצב העניינים. ואז כאשר בטאב השני מגיע הזמן לטעון עמוד חדש, אני מקליק על הקישור המתאים, וניגש בחזרה לטאב הראשון שבו העמוד המבוקש ב YouTube כבר הספיק להטען בשלמותו. ככה הלוך ושוב, אני מקפץ בין עמוד לעמוד, בדרך כלל מתעסק בו-זמנית עם לפחות שני טאבים במקביל.

השנייה וחצי האלו שבהן נטען עמוד חדש הן פרק הזמן שבו אני מאבד את הסבלנות וזקוק לגירוי חדש. אז מצד אחד, המסקנה המיידית היא “שפרו את זמני הטעינה שלכם” כי הגולשים ייברחו בשנייה הראשונה שתתאפשר להם (מילולית). מצד שני, אני תמיד חוזר בחזרה לטאב פתוח שהשארתי מאחור…

אם פעם, לפני עידן הטאבים והמעבר המהיר ביניהם, הייתי מאבד את הסבלנות מאתר מסויים, התוצאה היתה שהייתי עובר לאתר אחר ושוכח מאחור את הראשון. היום לעומת זאת, אני מסוגל להשאיר את האתר הראשון פתוח בעוד אני בודק מקומות אחרים. במילים אחרות, המסקנה שלי היא בדיוק הפוכה: זמני טעינה פחות חשובים כיום, מכיוון שאם בעבר סף הגירוי של הגולש היה כולו באחריותי (מממ, למה זה נשמע כל כך מלוכלכך?), אז היום אני יכול לסמוך על אתרים אחרים בטאבים שכנים שייעשו את העבודה בשבילי. זה כבר לא “הכל-או-כלום”, כבר לא “או-YouTube-או-הבלוג-שלי”, אפשר היום לרקוד על כמה חתונות במקביל.

מצד שלישי… מה אתם חושבים?

18. August 2008 by LiveOnline
Categories: Code is Poetry, Living Online | 1 comment